כעת, אחרי המכה הקשה שהכתה ישראל את רצועת עזה, טוב נעשה אם נעצור, נפנה אל ראשי חמאס ונאמר להם כך: עד ליום שבת הבליגה ישראל על ירי של אלפי קסאמים מרצועת עזה. כעת אתם יודעים כמה קשה יכולה להיות תגובתה.

כדי שלא להוסיף עוד על ההרג וההרס אנו מתכוונים לנצור את האש באופן חד צדדי ומוחלט למשך 48 השעות הבאות. גם אם תמשיכו לירות על ישראל, לא נגיב בחידוש הלחימה. נחשוק שיניים, כפי שעשינו בכל התקופה האחרונה, ולא ניגרר להגיב בכוח. בנוסף, אנו מזמינים בזאת מדינות בעלות עניין, שכנות ורחוקות, לתווך בינינו לביניכם כדי לייצב שוב את הרגיעה. אם האש תיפסק גם מצדכם, אנו לא נחדש אותה. אם תמשיכו לירות בזמן שאנו גוזרים על עצמנו איפוק - נגיב על כך בתום 48 השעות הללו, אך גם אז נשאיר את הדלת פתוחה למשא ומתן על חידוש הרגיעה, ואף להסכם כללי ונרחב יותר.

כזה צריך להיות המהלך הישראלי כעת. האם הוא אפשרי, או שאנו כבר שבויים בטקס המלחמה המוכר והידוע?

עד שבת נהגה ישראל - בהנהגה הצבאית של אהוד ברק - בקור רוח מרשים. אסור שקור הרוח הזה יאבד לה כעת בסערת הקרב. אפילו לרגע אחד אל לנו לשכוח, כי תושבי רצועת עזה ימשיכו להיות שכנים קרובים שלנו ושבמוקדם או במאוחר נרצה להגיע ליחסים של שכנות טובה אתם.

חלילה לנו לפגוע בהם באופן אלים כל כך, גם אם חמאס, במשך שנים, ממרר את חיי תושבי הדרום באופן בלתי נסבל, וגם אם סירבו מנהיגיו לכל ניסיון ישראלי ומצרי להגיע לפשרה במאמץ למנוע את ההתלקחות האחרונה.

קו של איפוק ושל מודעות לחובה להגן גם על חיי תושבי עזה החפים מפשע מוכרח להישמר גם כעת, דווקא משום שאין כמעט גבול לכוחה של ישראל, יחסית להם. ישראל מוכרחה לבדוק בלי הרף מתי הכוח שהיא מפעילה חוצה את הגבול של תגובה לגיטימית ויעילה, שמטרתה הרתעה והשבת מצב הרגיעה, ומאיזה רגע היא שוב נלכדת בסחרור הרגיל של האלימות.

מנהיגי ישראל יודעים היטב, כי במצב השורר ברצועת עזה יהיה קשה מאוד להגיע להכרעה צבאית מוחלטת וחד משמעית. תוצאה אפשרית של חוסר ההכרעה הזה עלולה להיות מצב עמום ומתמשך, שכבר היינו בו: ישראל תכה בחמאס, תכה ותספוג, תספוג ותכה, תלך ותסתבך בעל כורחה בכל המלכודות הטמונות בסיטואציה כזאת, ולא תשיג את המטרות האמיתיות והחיוניות שלה. מהר מאוד היא עלולה לגלות, שהיא נסחפת - מעצמה צבאית חזקה אך חסרת אונים להיחלץ מהתסבוכת - בזרם הגורף של אלימות והרס.

ולכן - לעצור. לנצור. פעם אחת לנסות לפעול בניגוד לרפלקס התגובה הרגיל. בניגוד להיגיון הקטלני של הכוחנות ולדינמיקה של ההסלמה. תמיד תהיה הזדמנות לחדש את האש. המלחמה, כמו שאמר ברק לפני כשבועיים, לא תברח. גם התמיכה הבינלאומית בישראל לא תיפגע ואף תגדל, אם נפגין איפוק מחושב ונזמין את הקהילה הבינלאומית, והערבית, להתערב ולתווך.

נכון שחמאס יזכה כך לפסק זמן, שבו יוכל לשוב ולהתארגן, אבל ממילא היו לו שנים ארוכות לעשות זאת, ויומיים נוספים לא ישנו באמת את מצבו. לעומת זאת, הפוגה מחושבת כזאת עשויה לשנות את אופן התגובה של חמאס למצב החדש. היא עשויה גם לתת לו פתח של כבוד לצאת מהמלכודת שלתוכה הכניס את עצמו.

ועוד הרהור אחד, בלתי נמנע: לו היינו נוקטים את הגישה הזאת ביולי 2006, אחרי חטיפת החיילים בידי חיזבאללה, לו היינו עוצרים אז, אחרי מכת התגובה הראשונית שלנו, ומכריזים על נצירת אש למשך יממה או שתיים לצורכי תיווך והרגעת המצב, ייתכן שהמציאות היום היתה שונה בתכלית.

גם זה לקח שכדאי לממשלה ללמוד מן המלחמה ההיא. בעצם, אולי זה הלקח החשוב ביותר שעליה ללמוד.

למאמר כפי שפורסם בהארץ