קהל נכבד, חברות יקרות,

בשמן של כ 400 נשות מחסום watch אני מודה לאגודה לזכויות האזרח בישראל על החלטתה להעניק לנו את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג. קבלת פרס זה מהווה עבורנו כבוד גדול ומחזקת עוד יותר את מחויבותנו הגדולה לָעמידה במחסומים, עמידה שהיא חלק מהמאבק ההכרחי על נפשה של החברה הישראלית. דווקא הזיכרון ההיסטורי שלנו הוא שמחייב אותנו לחזור ולכבד ערכים אוניברסליים של כבוד האדם, הנרמסים מדי יום במעשי הכיבוש בשטחים.

המחסומים הם מפתח להבנת תופעות רבות המתרחשות בשטחים. הם כלי מרכזי לקיום הכיבוש, כלי יעיל לענישה קולקטיבית, לשליטה על האוכלוסייה ולהשפלתה. יותר מ 3 מיליון פלסטינים חיים בבית כלא גדול ללא זכויות בסיסיות. המאבק על זכויות האזרח לא יכול להסתיים בגבולות הקו הירוק. חשוב להזכיר ולהדגיש זאת במיוחד בימים אלה, ימים של בניית חומה של שנאה, המוקמת בשם נימוקי ביטחון.

לא רק שהמחסום אינו מבטיח ביטחון, לא רק שהוא אינו מגן עלינו מפני הטרור, אלא הוא גם יוצר ייאוש, חוסר תקווה ותחושה ש'אין עוד מה להפסיד'. המחסום מרחיק תלמידים ותלמידות מבתי הספר שלהם, חולים מבתי החולים, חקלאים מאדמתם ועובדים ממקומות העבודה שלהם. המחסום הופך את חיי היום יום לגיהינום אמיתי. ילד שעומד במחסום ורואה חייל משפיל את אביו או את סבו כבר אינו זקוק לשעורי הסתה בבית הספר.

נוכחותנו במחסומים איננה באה רק כדי למתן את התנהגותם של החיילים או להקל על האוכלוסייה הפלסטינית. אנו נמצאות שם כי אנו מוחות על המציאות הפוליטית של הכיבוש ואנו רוצות מציאות אחרת שבה בונים שלום ולא מחסומים ומאמינות שהיא אפשרית.

אנחנו עורכות תצפיות במחסומים סביב ירושלים, בתוך הגדה המערבית ולאורך חומת ההפרדה. אנחנו מתערבות במקרים של הפרות בוטות של זכויות אדם ובתום כל משמרת אנחנו כותבות דוח המתפרסם באתר האינטרנט שלנו. סיכומים שבועיים וחודשיים של דוחות אלה נשלחים לארגוני זכויות אדם, לחברי כנסת, עיתונאים וקובעי דעת קהל. התארגנו כקבוצה של נשים בלבד כי חשנו שנוכחותנו כנשים במחסום מקטינה את החיכוך עם החיילים. בנוסף לכך, נשים מודרות במידה רבה מהשיח המיליטריסטי השולט בחברה הישראלית. נוכחותנו הלא אלימה במחסומים מהווה אלטרנטיבה מהותית לשיח זה. כנציגות החברה האזרחית אנחנו דורשות דין וחשבון משלטונות הצבא ומהמערכת הפוליטית בכלל. החיילים הם לא אויבינו, אנחנו רוצות להחזיר אותם הביתה, מכיוון שצריך לסיים את הכיבוש מהר ככל האפשר.

אמיל גרינצוויג נרצח כשהוא נאבק למען השלום ולמען בניית חברה צודקת. גם היום החברה שלנו עוברת תקופת משבר וברגעים קשים אלה אנחנו סבורות שאסור לשתוק, אסור לעצום את העיניים ולא לראות מה מתרחש בחצר ביתנו, אסור לצעוד בסך. מוכרחים להטיל ספק בהכרזות הרשמיות ולשאול את השאלה הנוקבת: על מה אנחנו שולחים את ילדינו לסכן את חייהם. אחרי שלוש שנים של תצפיות אנחנו יכולות לומר בוודאות שהמחסומים לא תורמים לביטחון ולכן נמשיך להגיע אליהם כחלק ממאבקנו לסיום הכיבוש, כחלק ממאבקנו על נפשה של החברה בה אנו חיות.