המדינה שוקעת - חייבים לשנות כיוון | ניר ברעם

באנו הנה הערב ערבים ויהודים כי החלטנו להפסיק לפחד. בעשור האחרון תעמולת הפחד שזורעת ממשלת ישראל והתקשורת הישראלית מתמסרת אליה בהתלהבות- נתחבת לגרון שלנו מדי יום. ונדמה שהדיון היחיד שמתנהל בישראל הוא הדיון סביב העולם האכזר, שצר עלינו וחותר לחיסולנו.

הדיון הציבורי בישראל מוקדש כולו לפחד, לאיומים, לתרחישי אימה, והאיומים הללו כבר מדוקלמים מגרונם של אזרחי ישראל המבוהלים, ומנווטים את עולם הדימויים שלהם. כולאים אותנו בחדר קטן, מוקף בחומה גבוהה, ולחדר הזה משדרים בבוקר ובערב תמונות של שנאה ופחד. כשתמונת העולם היא כזו אין פלא שכל הפגנה בטורקיה היא סכנה קיומית, כל משאית עם טילים תשמיד מחר את תל-אביב, וכל ספינה היא איום ממשי על עתידנו.
 
ובינתיים, בצל האיומים האלה, ישראל שוקעת מדי יום עמוק יותר בביצה, ואזרחיה מאבדים לא רק את שיקול הדעת אלא גם את האמונה שאנחנו יכולים לעצב את עתידנו, שאחרי הכול, זה בידינו. כמה מסוממים מפחד אנחנו צריכים להיות כדי להקדיש שבועות שלמים לעיסוק במשט, במשאיות עם טילים, באמצעים לראיית לילה, בקייטנות של החמאס, כאשר כבר שמונה שנים נמצאת על שולחננו הצעה דרמטית, חסרת תקדים מצד כל מדינות ערב, הצעה לשלום בין ישראל והעולם הערבי כולו, שתאפשר למדינת ישראל להשתלב סוף סוף במזרח התיכון.

אך במקום להציב את היוזמה של הליגה הערבית במרכז הדיון הציבורי, אנחנו רודפים אחרי אוניות בלב ים, ואפילו לא מודים בפני עצמנו שסרבנו, ואולי ליתר דיוק: אמרנו "לא" לליגה הערבית מבלי לשים לב. 

בשנים האחרונות הקמנו מנגנון הכחשה מסועף שחוצץ בינינו ובין המציאות: אנחנו מסתגרים מאחורי חומות ומספרים לעצמנו שאין ברירה אחרת. מטילים מצור על מליון וחצי בני אדם בעזה ומספרים לעצמנו שבעצם לא חסר להם דבר, ואם חסר קצת מים, שישתו מהים. אנחנו מעמיקים ומחזקים את הכיבוש וקובעים שאין פרטנר. מזלזלים בכל הצעות השלום, מהליגה הערבית, מסוריה, מאבו-מאזן ובו בזמן מסבירים לילדינו שהשלום הוא שאיפתנו הגדולה ביותר.

תחת מעטה ההכחשה הזה שבו נתונים רוב אזרחי ישראל, הרוב היהודי במדינת ישראל כבר לא טורח אפילו להעמיד פנים שהוא שומר על זכויותיהם של בני-אדם בעלי רקע אתני, דתי או לאומי שונה - יהיו אלה פלסטינים מחוץ לישראל ובתוך ישראל או מהגרי עבודה שרוצים לחיות איתנו. 

ואם איומי ההווה לא מספיקים כדי להבעית אותנו, מגייסים מנהיגי ישראל את ההיסטוריה. תחת גלימת הקורבן שנתפרה לעם היהודי על-ידי ההיסטוריה, מנצלים מנהיגי ישראל - ובולט בהם הוא בנימין נתניהו, בנו של ההיסטוריון - מנצלים בנבזות, ובאכזריות את הטרגדיה הנוראית של העם היהודי באירופה, פורטים על הפחדים העמוקים ביותר של היהודים, והופכים את ישראל למדינה חלשה ומצורעת. וכל זה כדי להצדיק את ההפרה השיטתית של זכויות הלא-יהודים בתוך מדינת ישראל ובשטחים הכבושים.

אולי בדמיון הקיבוצי נדמה לנו שאז, באירופה, היו היהודים כלואים בעיירה קטנה ומסוגרת ואילו היום אנחנו חלק מהעולם הגדול. אבל בעיקר בעשור האחרון, אנחנו אלה שמסתגרים מאחורי חומות; אנחנו אלה שמקפידים לכונן סביבה ליהודים בלבד ומוקיעים וגם מגרשים את הזרים מתוכנו; אנחנו אלה שמתכחשים למרחב הגיאו-פוליטי שבו אנו חיים. ואם יש משימה אחת של הדור הצעיר בישראל, ערבים ויהודים, שבינתיים כשלנו בה בכל מובן, היא להפיל את החומות האלו.

שנים רבות מדי גם השמאל הישראלי קיבל את ההפרדה בין יהודים וערבים. קודם בהתעלמות, אחר-כך בהכנעה, ולבסוף בהזדהות. ובעצם הפנים את תפיסת העולם הגזענית שהערבים הם מחוץ למשחק הפוליטי. ולכן גם השמאל במדינת ישראל אחראי לעובדה שמסע ההסתה כנגד הערבים הגיע לשיא חסר תקדים.

אי אפשר להתחמק עוד מחשבון הנפש הזה. המסר הראשון שצריך לצאת מההפגנה הזו הוא שאין בישראל שמאל יהודי ושמאל ערבי, יש רק שמאל אחד, של כולנו. ובתוך השמאל הזה ייתכנו חילוקי דעות, ואי הסכמות, אבל אנחנו לא מקבלים יותר את ההפרדה הזו.

החזון היחיד, האמיתי, שאליו אנחנו שואפים ואין חזון אחר מלבדו- שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67.

אבל הבעיה היא לא רק הכיבוש, אלא דמותה של החברה שלנו. האם החברה הישראלית תמשיך לקבל כטבעי את המחזה שראיתי השבוע בשדה התעופה: משלחת של סופרים ישראלים עוצרת בביקורת הגבולות, ומתוכה שולפים את איימן סיקסק, הסופר הערבי מיפו ומשפילים אותו לעיני כולם, ואחר-כך חוקרים אותו בחדר אחד, וחודרים לתוך המייל שלו ובודקים בגוגל האם באמת קיים סופר כזה. ואז מעבירים אותו לחדר אחר וחוקרים אותו שוב, ואחרי כל זה הוא אומר לי "הפעם, זו היתה החקירה הקצרה ביותר!"
ומסביב עומדים היהודים ומשפילים מבט, מתביישים, נאבקים באשמה, מאשימים את המשט.
אנחנו באמת חייבים לחיות ככה?

אנחנו לא רוצים מדינה שמנגנוניה המודעים והלא מודעים מסורים לאפליית הלא יהודים, מדינה התופסת כל אדם שאינו יהודי כסכנה למפעל הקולקטיבי. אנחנו לא רוצים מדינה שבה מצב החרום מנהל את הדמוקרטיה, מדינה של גיאוגרפים ודמוגרפים גזענים המחלקים את אזרחיה לקבוצות: אנחנו רוצים מדינה דמוקרטית, חופשית, שבה ערך השוויון של כל אזרחיה עומד מעל לכל עיקרון אחר. וכן, אנחנו כאן כי אנחנו קשורים למקום הזה בכל נפשנו, ומוכנים לעשות הכול כדי להפוך את ישראל לדמוקרטיית אמת, חופשית, ובעיקר חסרת פחד, מדינה שהיא בית לכולנו.